זינגר אלכסנדר

יזכור • 10/4/2014 כניסות

16/09/1930 - 18/07/1997

נולד בברטיסלווה (צ'כוסלובקיה) למשפחה דתית ציונית, והיה התשיעי מבין אחד עשר ילדים.

אביו, רבי משה זינגר, הגיע לשם בבקשו להכין את הדרך לאשתו ובנו הבכור, לעליה לארץ ישראל. מקורביו של החתם סופר שכנעוהו להישאר בשל היותו תלמיד חכם גדול בתורה.

בבראטיסלווה המשפחה גדלה. אשתו, גבריאלה, הייתה אשת חייל וידעה להכין יש מאין. כך שלמרות עוניים, התהלכו תמיד אחד עשר ילדיה טובי מזג, לבושים, בריאים, ומחונכים.

בתוך מציאות זו גדל אלכס עד שנתו השמינית. אחיו הצעיר ממנו, מרדכי, היה חולה אסטמה והצעיר ביותר, אוסי, היה בן חמש כאשר נכנסו הנאצים לברטיסלווה.

אביו שילם למנהל בית היתומים כדי שיסתיר אצלו את מרדכי, בהאמינו לשמועות כי הנאצים פוגעים בילדים ואת אוסי החביאו אצל איכרה גויה. הראשונים שחוסלו היו ילדי בית היתומים.

אחרי תקופה קצרה נלקחו אחותו הגדולה ובעלה למחנה ריכוז. האחות שושנה הצליחה בגבורתה להציל את בנם התינוק, וגם להביאו לארץ ישראל. גם אחותו זהבה (גולדה) נלקחה למחנה עבודה, שם היא מתה בטיפוס, ימים ספורים לפני השחרור.

בהזדמנות הראשונה שנקרתה להם להציל ילד אחד, בחרו ההורים ושלחו את אלכס באנייה שאספה ילדים מרחבי אירופה והביאה אותם לאנגליה. סמוך אחר כך, בערב פסח, תפסו נערים נאציים את אביו, הכו אותו, תלשו את זקנו ופאותיו והפילוהו. באהבתו, לא רצה להעכיר את שמחת החג ולא ספר לאשתו ולילדיו עד כמה רע מצבו. בכחוח שאזר, ניהל את ליל הסדר הצנוע (אותו ערכו בהסתר) וכשכולם שכבו לישון הוא נכנס למיטתו ומת.

הנותרים שרדו את התופת בעברם ממחבוא למחבוא ובהינצלם מאסונות בעיקר בזכות תושייתו של האח שמחה, שידע לקבל החלטות נבונות מלאות מעוף ודמיון- ואהבת החיים- בהרף עיין.

אלכס גדל באנגליה בבית יתומים, בודד כמעט בעולם, בלא לדעת מה עלה בגורל משפחתו ומצא ניחומים בלימודים. הוא היה אהוב על כולם ומצטיין בכל התחומים. בתקופהזו נשארו לו אהבת החוכמה והוא לא הפסיק ללמוד מעולם, ואנגלית נפלאה שבזכותה ובזכות העברית המצויינת גם כן שלו, שכתה בתו לשמוע את טרילוגיית ''שר הטבעות'' בתרגום סימולטאני, ועוד סיפורים נפלאים. גם בדיחות-אנגליות.

אבל החרדה למשפחתו והעצב פערו בו פצע שלא הגליד מעולם והשפיע על כל חייו. אלכס לא הצליח לפתוח דלתו וההבטחה היחידה שלא קיים בחייו הייתה לספר את סיפורו. הסגירות מחד עם חום הלב וההקשבה ותשומתש הלב לפרטים מאידך טוו אישיותו המורכבת.

בגיל 19 עלה לארץ והתאחד עם אמו ואחיו שנותרו. בגיל 25 הצטרף לקבוצת הסוללים ועבד בחקלאות וכשעייף, בפקידות. היה שליח הנוער הציוני והקים את המדגרה הראשונה וניהול אותה משך כמה שנים, עבד במילואות, שימש כגזבר, מזכיר ועוד.

בכל תפקידיו בלטו יושרו, רצינות כוונותיו ותבונותו. הוא אהב את הקיבוץ ונהג בצניעות, באחריות, בחברות ובפיקחון. על מצבתו חקוק הפסוק מתהילים: ''ה' לא גבה ליבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני'', המתארות ביטב את דמותו.התבוננות נכחוחה בחייו של אלכס ממחישה היטב את הקשר שבין הרוח, הנפש והגוף ואת הקשר שבין אדם לזולתו ולמאורעות החיצוניים.

התבוננות, ובעיקר בשנים האחרונות בהן נחלש, מעוררת שאלה ומזמינה אלו חשבונות נפש, ברמה האישית והחברתית. הסוללים הייתה בין הראשונות שעברו תהליך הפרטה, אלכס היה החבר הראשון שנפטר ממש סמוך לתחילתה. יש שיאמרו מקרה הוא ישי שיהינו לראות את הקשר. דברים אלה נכתבים מתוך אמונה שימיו של אדם קצובים לו ויום מותו כמו גם יום הולדתו- קבועים מראש. חייו וגורלו הנם רצף של סיבות ותוצאות ושל מטרה השלוחת אמצעים להגיע עדיה.

אולם גם מפעולות ואירועים שבאים מבחוץ ונכפים עליו: אנשים שמניעיהם ודרכי פעולתם זרים למהותו, מרחיקים אותו מהיקר לו, לפעמים באין יכולת לשוב. התהליכים שקדמו להפרטה והאירועים בהם חולשות אנוש, שמקודם ניתן היה להסתדר איתן או להתעלם מהן, העירו את החרדות מימי השואה והוא החל לאגור מצרכי מזון, הלך והסתגר והתמרמר.

כל ימיו היה חרוץ ונאמן ומילא את חובותיו מעל ומעבר. הוא עשה כן בשמחה ומצא את ההנאה שבמילוי המשימה. אך עתה, בחרדתו פן יסור חינו ויושלך לעת זקנה, המשיך לעשות עבודתו במזכירות ומה שלא הספיק המשיך בבית בזמנו החופשי ואף נטל על עצמו פרוייקטים שיעזרו לקידום הליך ההפרטה - למרות שכל כך פחד ממנו, התלבט והתחבט בו, ולמרות נפחת הריאות (הסיגריות...) בה היה חולה.

חודשיים אחרי ההפרטה, הוא חלה בשפעת, קיבל חיסון נגד שפעת וחלה עוד יותר. הוא אושפז בבי''ח רמבם בחיפה ושם מת בי''ג תמוז: כשהים מול עיניו והגעגועים לביתו, בליבו.

השאיר אחריו נכדה ובת: כרמל וליאת שאהבו אותו מאוד. ארבע שנים אחרי מותו נולד נכדו - עידו מיכאל שנולד בדיוק ביום הולדתו... דמותו ואהבתו לעד עמנו. הוא מהרהר בנו עתה, כפי שמסתיים שירו של עלי אלון המספר על הצנועים באמת- בו כובד בדרכו האחרונה, ואנו מהרהרים בו. וברגעים אלה שבה דמותו והיא בריאה, שלווה וסולחת...

אנשים צנועים באמת נישאים אל בית עולמם להרהר בין העצים הגבוהים בשק של יקיריהם.